top of page
תמונה 1.jpg

שישה שערים,
טקסי ריפוי קהילתיים

"בואו אל האש שזוכרת את כוחו הפראי של צער,

 אל חיבוק שזוכר את סודו של הבכי,

 בואו לתת ולקבל את שהנפש תמיד ביקשה,

 כאן, במעגל הזה הפועם,

 כאבכם הוא חומר יוצר,

 צערכם מתקבל בברכה,

 דשן טוב ומחייה המזין את שורשי השמחה"

בית
על הטקס

על הטקס

בנובמבר 2016  נערכה הכשרה יוצאת דופן בישראל בהדרכתה של מריה כריסטינה אוול, מייסדת התכנית למנהיגות טרנספורמטיבית מבית הספר Sacred Future בקליפורניה. מריה, שמקדישה את חייה לשימור מסורות שבטיות והנחלת הידע העתיק של חשיבה ילדית, ראתה צורך מיוחד להכשיר מנחים שיוכלו להוביל טקסי אבל קהילתיים, דווקא כאן בישראל. מהלך שנות ה-90 נשלחו שני בני זוג משבט דגארה אל המערב על מנת להעביר לעולם את מורשת הריפוי השבטית. בני הזוג שהו מספר שנים בארה"ב ועסקו בחניכה והכשרה של מורים שיוכלו לקיים את הטקס ולהכשיר בהמשך מנחים נוספים. מריה אוול, מורתנו האהובה, למדה ישירות מאשת שבט דגארה, סובונפו סומה.

הטקס נולד במערב אפריקה, בבורקינה פאסו. בני שבט דגארה מקיימים טקס מסורתי זה כחלק מלוח שנה פולחני שנועד להבטיח את בריאותם של בנות ובני השבט. הטקס מזמין את המשתתפים בו לחבור מחדש לכוחות חיים שנעלמו בצל צער וכאב, ומלמד כיצד ניתן לשמוח ולהודות על היש והקיים, דווקא מתוך אבלות עמוקה על מה שאבד ואיננו.

ביום הטקס נאספת הקהילה כדי לתמוך במסע האישי של כל משתתף ומשתתפת.

זהו מסע אמיץ המוביל למפגש עם שורשי הצער והכאב. במסעם תורמים המשתתפים לא רק להבראתם האישית כי אם גם לחיזוקה והבראתה של הקהילה כולה.

 

המרחב הטקסי מורכב ממספר יסודות משמעותיים, חלקם סמליים, רבים מהם גלויים ואחרים נסתרים. יסודות אלו יוצרים תשתית בטוחה ומעניקים מעטפת תומכת לתהליכי עיבוד והטמעה של המשתתפים. בתוך המרחב הטקסי מתאפשר שחרור מאחיזה ואיפוק שנדרשים מאתנו, בדרך כלל, בכל הנוגע לכאב וביטויו. משתתפי הטקס מוזמנים לגעת בכאב ולבטא אותו ללא מעצורים, החופש לבטא את הכאב והתמיכה המדויקת מאפשרים לתנועת הרגש להשלים את מהלכה באופן מלא. בסיום הטקס, רבים מהמשתתפים חשים התעלות מיוחדת - הבכי והדמעות מנקזים את מצבורי הצער והכאב ומפנים את מערכות והגוף והנפש להתמלא מחדש בשמחת חיים ובהכרת תודה עמוקה.

תמונת כותרת.jpg

אתם מוזמנים לבוא לשדה יציב ותומך שיאפשר התמסרות מלאה לתהליך הריפוי השלם. כאן תוכלו, אולי לראשונה, לפגוש ולבטא את כאבכם ככל שיידרש ולהפוך את היגון, הכאב והצער ללבני בניה יקרות של חייכם.

מצפים לבואכם באהבה

אבירם וקרן בר.

מעבר הסף

כאב הוא חומר ראשוני בחוויית הקיום האנושי - מתוך הכאב נולדים צער, יגון, עצבות ואבל. אבדן של אדם קרוב, שברון לב, פגיעה אלימה וטראומה, אובדנם של בית, אדמה ומסורת, אבדן הילדות, הכאב על מה שלא קיבלנו ושהיינו צריכים לקבל, הצער על חלומות שלא הצלחנו לממש, הבושה במי שאנחנו... אין ספור שבילים ומקורות לאבל. כולנו חווים עצב וכאב רגשי, אבל רק מעטים מאתנו זוכים לקבל תמיכה מתאימה שתאפשר הבנה עמוקה של הכאב וחיבור לעוצמה הטמונה בו. רובנו חונכנו להחניק את הדמעות, נאמר לנו שלהראות עצב או צער זו חולשה, שאנחנו רגישים ורגשניים מדי. רובנו אוחזים באמונה שאם רק נפתח את דלתות העצב, לעולם לא נצליח להפסיק לבכות, שעוצמת הכאב עלולה להציף אותנו בתחושות קשות שישתלטו עלינו ועל חיינו, אבל מי שזוכרים את האמנות הנשכחת של האבל, מי שיודעים את כוחן של הדמעות וסודו של הבכי, מלמדים אותנו שרגשות, בדומה לגלי הים, יעלו ויגאו, יחלשו ויסוגו, ובאופן טבעי - ישקטו.

האבל הוא רגש שמחזיק בתוכו מעבר סף, כאשר אנחנו חוצים את הסף נפתחת בפנינו אפשרות להרחיב את חיי הרגש שלנו בכללותם. הכניסה לתוך מרחב האבלות מאפשרת ביקור בהיכלות של שמחה, עונג ואחווה אנושית.

אודותינו

 

 

 

 

 

 

אנחנו הולכים יחד שנים רבות, במסע החיים המשותף שלנו נפגשנו עם הצער מקרוב באופן חוזר ונשנה. מתוך רצון למצוא פשר, לתרגם את הכאב למשמעות ונתינה ומתוך הכרה בחשיבותה העמוקה של תמיכה קהילתית, יצאנו לדרך משותפת ובחרנו להוביל טקסים קהילתיים יחד.

אודות

קרן בר

מנחה קבוצת ומטפלת אישית בשילוב גישות טרנספורמטיביות דרך עדשת התבונה הילידית "Indigenous mind perception", פסיכותרפיה דיאלוגית, קונסטלציה משפחתית, דמיון אקטיבי, מפגשים תרפויטיים בטבע, מסעות חלימה, ריטואלים וטקסים. משנת 2016, מנחה טקסים קהילתיים, טקסי אבל, טקסי השבת הכוחות, טקסי איחוי שברים וחיבור לחיים. במשך יותר מעשרים שנה פוגשת באופן פרטני נשים, גברים וזוגות להתעמקות וחקירה תהליכית מכוונת תמורות. בוגרת התוכנית "חלימה, טראומה וקהילה" בבית הספר - "Students of the Dream" והתוכנית החניכה -  "Transformational Leadership" בבית הספר "Sacred Future". הקימה והובילה את בית הספר "הבית העגול" תוך פיתוח תוכניות לימודים חדשניות, ליווי והדרכת הורים  וצוותי חינוך, מתן הרצאות והנחיית השתלמויות בנושא חינוך דיאלוגי.  מציירת ומאיירת, מביאה את היצירה ויוצקת יופי לעבודתה, מתחקה במסירות אחר השבילים המובילים אל נביעת הנשמה.

אבירם בר - עוסק בריפוי בלב ובנפש, מתופף ושר. חי את הקשר שבין האדם לטבע, מגדל דבורים בדרכים טבעיות.

331895231_1223551551701493_3191894524051972541_n.jpg
עדויות ממשתתפי הטקס

מכתב מסיגל:

״משמח, מעודד וממלא את הלב היה עבורי להיות שותפה בטקס שחרור כאב וצער אתכם.

עם חלוף הימים מצאתי שעבורי זהו כלי מאוד נעים, מזמין ובטוח לעבור בו תהליך של שחרור כאבים ישנים עתיקים וחזקים, שמהווה גשר ואפילו מקפצה ישירה אל עבר מקום של חיבור שקט ואהבה.

ממקום של רוגע ושקט אני חשה גם את הבקשה של כאבים נוספים לצאת אל החופשי. יצרתם ערב עצום מלא בכבוד וקדושה.ריכזתם סביבכם אנשי כפר ותומכים מקסימים, רגישים ומעוררי השראה.

הייתם עוגן ונסכתם ביטחון לעבור בשערי הרפואה ומילאתם את החלל באווירה קסומה.״

מכתב מנדב:

״אני רוצה לספר לכם שכשיצאתי מהטקס לעולם הגדול, הרגשתי שהכל נעצר סביבי ובתוכי, שקט עמוק בכל מקום בפנים ובחוץ, בתוכי ריק וחלול ואני לגמרי לא מרגיש כלום מלבד עונג, רטט עדין שמגיע כאילו ממקום רחוק שלא ידעתי על קיומו, דומה להרגשת הטוהר שבאה אחרי שהות ארוכה באמבט מלחים ושמנים, רק שהפעם זו שטיפה שבאה מבפנים.

הטקס עצמו היה טראנס בלתי יאומן, שייקח לי עוד זמן לעבד ולעקל 

רק יכול לספר שגיליתי שהצינור מהפופיק דרך הלב ועד למעלה, פתוח לרווחה, ומתחת יש חומרים שלא הגיע זמנם וגם לא ניתן להאיץ דבר, ממש כפי שהאביב לא יבוא בסתיו.״

עדויות ממשתתפי הטקס

מכתבה של פ:

״אהובים שכמותכם, שותפים לדרך ולמסע. התמכרתי! לגמרי, לחלוטין. למעלה מ 20 שנה שאני צוללת אל מעמקי הכאב, העצב, הצער, השמחה, האהבה, התשוקה, החיים בטוטאליות והתמסרות לכל גל שמבקש ביטוי. מעולם לא חוויתי חוויה כה עוצמתית שמשנה את נקודת ההסתכלות מ"רואים אותי מבחוץ", מסתכלים עלי - חשופה, אוטנטית עם מה שנמצא בפנים לבין "רואים אותי ככה ממקום של אחדות", שותפות. זו היתה עבורי טרנספורמציה אדירה לחוויה של ניראות, אהבה והתחלקות אמיתית בכאב. מגיל ינקות מתהלכת עם חוויה מציאותית של לבד בעולם. אף אחד לא באמת מבין אותי מבפנים, דואג לי ואני תמיד אתמודד לבד כי אני יכולה, כי ככה תמיד סיפרו לי, כי יש לי עוצמות וכוחות אדירים וכי אני תמיד מסתדרת ויכולה להכיל הכל. שנים של עבודה ומסע ללא פשרות של שינוי וריפוי וכאן בטקס חוויתי לראשונה בחיי תחושה כנה של ביחד אמיתי מהנשמה. גדלתי בקיבוץ, אחר כך חייתי בכת הרבה שנים, כביכול במקומות הכי "ביחד" ותמיד בגלים של הכאב הרגשתי הכי לבד. כותבת לכם והדמעות יורדות. יש הרבה מילים שרוצות להאמר והרבה מעבר למילים. בא לי לצעוק לכל העולם שירוצו. ממשיכה להדהד את הכל בתוכי, מודה לכם ולי על האיפשור, הרגישות ותשומת הלב לכל פרט ומילה. מעוררי השראה בצניעות שלכם, וביכולת שלכם להיות במלואכם בכל התפקידים. תודה ענקית חיבוק גדול יודעת שאגיע שוב.״

מכתב מניבה:

״יש עוד הרבה דברים לספר על רגעים חזקים לאין שיעור בתוך הטקס, לא יודעת איך להתחיל לספר אותם, אגיד רק שגיליתי ונזכרתי שהעצב והשמחה אחד הם. גיליתי גמישות אדירה בתנועה הפנימית בין המרחבים האלו, של העצב והשמחה. והמרחב היה לי כמו אינסופי. יכולתי לגעת בזה ולהיעלם לזה ולהיות בדיוק את זה. רקדתי כמו שבחיים שלי לא רקדתי, רקדתי בחופשיות רבה, הגוף שלי זז בחושניות, יופי ומעוף שלא ידעתי שקיימים בו. ידעתי בדיוק איך לרקוד את כל זה, כאילו כבר הכרתי את המנגינה. הגוף שלי זז לבדו, והיה המוזיקה, התוף והפעימה. זה היה כל כך מהנה, מפתיע ומרגש. הסכמתי לקבל תמיכה, ממש הסכמתי, איזה כיף זה להיתמך, להיות תלמידה ולא רק מורה, להסכים ללמוד מאחרים. בטקס עצמו, ובעיקר בזמן הבכי, נשזרו לי הרבה תפילות, תפילות אישיות מעומק הלב. היה לי מאוד כיף לחוש בתדר הכל כך נוכח שלכם בזמן הטקס, שומרי הלב אתם, היה לי יפה לראות איך הלבבות שלידי נשברים בבכי קורע לב. פעם ראשונה שחוויתי כמה יופי יש בבכי, בכי חף מכל פוזה, פראי וטבעי, לא נגוע במילים וכאלה. ולא עלו בי רחמים, רק רצון לחבק את האדם ולשמוח בכך שהשתחרר עוד קצת מהמשא שבלבו״

bottom of page