
מאמרים וקישורים
מאמרים
הדרך חזרה הביתה
אומרים "אל תבכה כמו תינוק על דברים שעשית כגבר", ובאמת ה - גברים בוכים בלילה ואלה שבוכים ביום? בוכים כמו נשים...
כוחו הפראי של הצער
שורדים ושורדות, נושאי פצעים וצלקות – בואו...
אמת מטלטלת
זאת אמת עמוקה ומטלטלת בפשטותה - אנחנו לא אמורים להתמודד עם עצב לבד, אנחנו לא אמורים לשאת בכוחות עצמנו את כל כובד משקלו של האבדן...
אז מה נעשה עם הכאב הזה?
אבל מה נעשה עם כל הצער הזה?
לאן נוליך את העצב המצטבר והכאב?
האם יש בעולם כולו מקום שבו נוכל לבכות כל צרכנו?
האם יש חיבוק שנוכל להתמסר לו ושיאפשר לנו להרפות באמת?
איפה בעולם כולו אפשר ומותר לנו להתאבל על מה שאבד לנו?
האם אנחנו רשאים לבטא כאב בלי לארוז אותו, בלי לארגן אותו? בלי לקבוע לו מראש תאריך תפוגה?
לכעוס בלי לפחד להשתגע, לקונן בלי לפחד לטבוע, לזעוק את זעקתנו בלי שנפחד להתנפץ לרסיסים ולהיעלם...
ברחוב בתל אביב אני צועדת בתוך שטף האנוש. אנשים חולפים על פני וממהרים לדרכם, הכאבים לצדם נגררים כמו כלב גדול וכבד שמחובר ברצועה לבעליו וממאן לזוז. האשה השפופה, הילד שרוקע ברגליו, התינוק שנרדם בעגלה, הנערה היפה שמדברת בנייד, הזקן עם השקיות ועגלת הקניות, גרירת הרגלים, המסכות המהודרת, המתח הקל באזור האגן, הכיווץ בבית החזה –
האנושיות הזאת חשופה בפני, והיא כולה אומרת כאב.
איך ראוי לטפל בפצע הזה שנפתח עם כל נשימה שאנחנו נושמים?
איזה מערכת יש לנו בעולמנו שתדע לנקז את כל זה ולפוך לחיים?
איפה בתוך התרבות המתקדמת שלנו ניתנת לנו האפשרות להתכנס ולהתאחד סביב כאב, ללמוד להכיל אותו, לעבד אותו ולהתמיר אותו?
נראה ששכחנו את מה שידעו אבות אבותינו מאז ומתמיד, וזה זמן רב שאנחנו כבר לא צועדים בשביל ההוא, שידע להוביל אל שדה ירוק ומלא חיים, שדה שבו הכאב הוא לא רק איום שצריך לברוח ממנו, אלא גם ברכה של ממש - דשן, קומפוסט רב ערך, שבלעדיו לא תהיה פריחה, לא יוכל להיוולד פרי, לא יתאפשר שגשוג.
אנחנו כל כך חסרים את האפשרות הטבעית הזאת לכאוב באופן רגיל ומלא, כל כך התרחקנו מהאפשרות הפשוטה לשחרר את מה שמצער אותנו. עד שבעל כורחנו נדחפנו להיות עיוורים לכאב ומנוכרים לצער האישי שלנו ושל זולתנו. אנחנו חיים בתרבות שחסרה את מערכת החיסון הטבעית, אותה מערכת אשר יודעת כיצד להתמודד עם צער, אבדן ויגון, ומשום כך אנחנו נאלצים, עוד בילדותנו, ללמוד למדר ולשכוח, לטשטש ולברוח. רובנו מוכנים להחליף את המפגש עם כאב גולמי באלף התמכרויות והסחות דעת ובלבד שלא נצטרך לעבור דרכו. וכך, למרבית הצער, אנחנו נותרים מנותקים משורשי הכאב והוא, על פי רוב, נשאר מבודד ועטוף, ממודר וקבור תחת שכבות, שכבות, של ריק ובלבד שישתוק.
שישה שערים הוא מסע משנה חיים לגילוי כוחו המרפא של הכאב. שמונה מפגשים וטקס אחד רב עוצמה לשחרור מאבל.
המסע כולו נשען על גישה שנעוצה בתפיסה ילידית שבטית, שמקורה בשבט הדגרה שבבוריקנה פאסו, אפריקה.
מי שעבר את הטקס והתוודע לגישה הבסיסית אך מהפכנית הזאת יודע להעיד על פשטותה ועל כוחה המשחרר וגם על חיוניותו של הטקס והצורך העז בקיומו כשגרת חיים.
הדרך חזרה הביתה
אומרים "אל תבכה כמו תינוק על דברים שעשית כגבר", ובאמת ה - גברים בוכים בלילה ואלה שבוכים ביום? בוכים כמו נשים. והנשים? נשים, דווקא בוכות. בוכות יפה מאוד, בוכות כמו ילדות קטנות. והילדות? כשהן בוכות הן לא יפות, והמכוערות? בוכות כמו תינוקות, והתינוקות? אם יתמזל מזלם אולי מישהו ישמע אותם ויבין את בכיים, יחבק ויאפשר להם לבכות כל צרכם, בלי להיבהל, בלי לנטוש, בלי לטלטל, בלי לסתום את הבכי עם מוצצים, או גירויים חזקים אחרים, הסחות דעת ותחליפי חיים.
אנחנו חיים בעולם שמהלל את כיבוש הצער ומקדש את התפקוד התקין כביכול, בעולם שלנו הבכי שמור לחלשים, לילדים קטנים ובכיינים. לרובנו אין שום שדה או כר בטוח שבו באמת מותר לנו להתאבל, לבכות ולבטא את כאבנו במלואו.
האפשרות להתאבל תוך שאנו מוחזקים בעדינות ובנחישות, לא רק על ידי עצמנו כמעט ואינה קיימת. בדרך כלל אלו הם אנחנו שמחזיקים את עצמנו במידה זו או אחרת, אם התמזל מזלנו יהיה לצדנו בשעת כאב וצער, אדם אחד קרוב או במקרה הקצת פחות טוב אדם אחר פחות קרוב, אבל מטפל ממש טוב.
לרובנו אין שום שדה או כר בטוח שבו באמת מותר לנו להתאבל, לבכות ולבטא את כאבנו במלואו. נדמה שלמרות כל תהלכי העומק הנפשיים שאנחנו מתאמצים לעשות, אנחנו לא באמת מצליחים לפרק את הכאב שלנו באופן מלא ושלם ולהיטהר.
דמיינו מעגל אנשים, שבט שלם של אוהבים, מעגל שמוחזק לא רק על ידי כוחות אנושיים, אלא גם מחובר לטבעי ולעל-טבעי, דמיינו אפשרות בלתי רגילה לגעת בכאב ולפרוק אותו באופן מלא ושלם. דמיינו את המשאב הטבעי הזה את המעגל המתבקש אשר יוצר מעצם היותו מיכל מתאים, יציב ורחב דיו. כדי לאפשר למי שמצטרף אליו להביא לתוכו כל תוכן ושבעזרתו ניתן לצלול לעומק מצולות הכאב ולחזור ולמצוא תמיד, ובקלות רבה, את הדרך חזרה הביתה.
כוחו הפראי של הצער
שורדים ושורדות, נושאי פצעים וצלקות – בואו
בואו אל האש שזוכרת את כוחו הפראי של צער,
אל החיבוק משיב החיים, שזוכר את סודו של הבכי,
בואו לעבור בסף הצער שבקצה הלב,
לגלות את כוחו המרפא המשחרר של הכאב.
מי שנפשו עשויה סדקים וחללים,
מי שליבה נשבר לרסיסים,
מי שנאלץ לחיות בגלות
בארץ שגרת-כאב ובדידות.
בואו מתוך צללים וחשכה
מי שהצער הפך לו לבן לוויה,
בואו מתוך זיכרון שאיננו מרפה,
מי שגזר על עצמו שנאה
ומי שליבו התעטף בבושה,
מי שעורו חשוף וליבו גם ישן גם ער,
מי שנושא את כאב הדורות
ומי שאינו זוכר...
מי שלא יכול עוד לבטוח,
להרגיש, או לראות,
מי שאבדה לו חכמת האבות,
מי שנשכח כבר ממנה - מגע היד
של הסבתות ההן, הטובות.
כל מי
שכואב
ולוחם
ורוצה להיות,
בואו לתת ולקבל את שהנפש תמיד ביקשה,
אל אש שזוכרת את כוחו הפראי של הצער,
אל חיבוק, שזוכר את סודו של הבכי.
כאן, במעגל הזה הפועם,
כאבכם הוא חומר יוצר,
צערכם מתקבל בברכה,
דשן טוב ומחייה
המזין את שורשי השמחה.
אמת מטלטלת
זאת אמת עמוקה ומטלטלת בפשטותה - אנחנו לא אמורים להתמודד עם עצב לבד, אנחנו לא אמורים לשאת בכוחות עצמנו את כל כובד משקלו של האבדן. כדי להשתחרר מצער כאב ויגון באופן שלם, אנחנו זקוקים לכפר שלם, למעגל נוכח וחי של אוהבים, שיחזיק אותנו בעדינות ובנחישות בזמן שאנחנו מאפשרים לעצמנו לפרק ולפרוק מעלינו את עצב, הצער והיגון.
בשבט הדגרה שבבורקינה פאסו אנשים חיים את חייהם בפשטות, כך מספרת סבונפו סומה (Sobonfu Somé) על המקום שבו גדלה. "אם תבואו לבקר בבורקרינה פאסו", היא מוסיפה בחיוך, "תוכלו לראות אנשים חיים את חייהם הפשוטים, מתרוצצים להנאתם כמשוגעים".
החיים בשבט משותפים לחלוטין, המרחב, הרכוש, ואפילו הילדים. גם הצער, הוא במובן מסוים, משותף לכולם. עצבותו של היחיד מעידה על מצב הקהילה כולה. בריאותו ושלמותו של השבט משתקפת במידת השמחה או העצב של החברים בו. בניגוד למקובל במערב, הרעיון של התמודדות פרטית עם צער הוא זר לחלוטין. המחשבה של התמודדות עם אבדן או כאב רגשי כדבר שעלינו לחסוך מהיקרים לנו, היא בלתי נתפסת.
סבונפו מספרת שאם קורה שאחד מבני שבט שוקע בעצבות ובאופן חריג בוחר להתבודד ולהתרחק מהשבט, מיד יבוא בן שבט אחר ללוות אתו, ואם נוכחותו של בן שבט אחד לא תצלח כדי לעודד את רוחו של המתבודד, המסקנה תהיה, שאדם אחד איננו מספיק, ולכן ויש לחזק את המעמד בעוד בני שבט נוספים, עוד ועוד, עד שנוצרת קבוצה מספיק משמעותית, שיכולה להכיל את הצער במלואו ולעזור לאדם הכואב להשתחרר.
כחלק מהאחריות השיתופית לשלומו של כל אחד מחברי הקהילה, מקיימים אנשי שבט הדגרה באופן רציף ושוטף טקסים רבים. אחד מהם, עצמתי וחיוני במיוחד, הוא טקס השחרור מאבל, טקס שבו מתכנסת הקהילה כולה,כדי ליצור מרחב מקודש שמיועד לאפשר פורקן מלא ושלם של כאב וצער.
בשנות השישים המאוחרות נשלחה סבונפו סומה למערב יחד עם בן זוגה מליאדומה ללמד את אנשי המערב הלבנים כיצד להתאבל. הרעיון לשלוח שני בני שבט, איש ואשה, שילמדו את בני המערב להתאבל, נולד מתוך חיפוש אחר הדרך הטובה והבטוחה ביותר לתרום לתיקון העולם. מנקודת מבטם של חכמי שבט הדגרה, העובדה שאנשי המערב אינם יודעים עוד כיצד להשתחרר מאבל הובילה אותם להיות הרסניים כלפי עצמם, כלפי האדמה וכלפי אחרים אשר שונים מהם.
ובאמת, מי שהשתתף בטקס מעיד על תחושת גילוי עמוקה, על הרגשה ברורה שיש בו, בטקס הייחודי הזה, מפתח יקר ערך שיכול לתרום לתיקון העולם.
התשתית המחשבתית, של אנשי שבט הדגרה אשר שונה כל כך במהותה משלנו, יוצרת גישה אפקטיבית באופן בלתי רגיל, להתמודדות עם כאב רגשי. האופן שבו קהילה שלמה מתכנסת כדי לעודד ולתמוך ביחיד לטובת פורקן ושחרור הוא מהפכני לא פחות.
אחת השאלות שאנחנו נשאלים שוב ושוב היא איך מאפס יכול לצמוח שבט ואיך ניתן לעשות את המעבר מתפיסה מערבית שדורשת מאתנו איפוק והחזקה לתפיסה השבטית ילידית שמעודדת שיתופיות כל כך עמוקה. מדהים לראות איך גם מי שמתקשים לוותר על האיפוק וההחזקה, או אלו שנוהגים לשמור בקנאות על פרטיותם, מזהים במרכיבי הטקס משהו ראשוני שקורא להם לחזור הביתה, להשיל מעליהם שכבות של הגנה ולהתמסר.
התפיסה הילידית משמרת מהות שמצליחה לחדור את השכבות, לגעת בנו ולתת מענה לצרכים הקדומים ביותר שלנו, ולכן ההתמסרות בדרך כלל היא פשוטה וקלה, כמו ללכת מחדש בשביל שהכרנו היטב ואיבדנו, שביל שמוביל הביתה. כמו לשוב להיות ולפעול ממקום מתבקש, טבעי ומוכר מאוד.