מאמרים וקישורים

זאת אמת עמוקה ומטלטלת בפשטותה - אנחנו לא אמורים להתמודד עם עצב לבד, אנחנו לא אמורים לשאת בכוחות עצמנו את כל כובד משקלו של האבדן. כדי להשתחרר מצער כאב ויגון באופן שלם, אנחנו זקוקים לכפר שלם, למעגל נוכח וחי של אוהבים, שיחזיק אותנו בעדינות ובנחישות בזמן שאנחנו מאפשרים לעצמנו לפרק ולפרוק מעלינו את עצב, הצער והיגון.

בשבט הדגרה שבבורקינה פאסו אנשים חיים את חייהם בפשטות, כך מספרת סבונפו סומה (Sobonfu Somé) על המקום שבו גדלה. "אם תבואו לבקר בבורקרינה פאסו", היא מוסיפה בחיוך, "תוכלו לראות אנשים חיים את חייהם הפשוטים, מתרוצצים להנאתם כמשוגעים". 

 החיים בשבט משותפים לחלוטין, המרחב, הרכוש, ואפילו הילדים. גם הצער, הוא במובן מסוים, משותף לכולם. עצבותו של היחיד מעידה על מצב הקהילה כולה. בריאותו ושלמותו של השבט משתקפת במידת השמחה או העצב של החברים בו. בניגוד למקובל במערב, הרעיון של התמודדות פרטית עם צער הוא זר לחלוטין. המחשבה של התמודדות עם אבדן או כאב רגשי כדבר שעלינו לחסוך מהיקרים לנו, היא בלתי נתפסת. 

סבונפו מספרת שאם קורה שאחד מבני שבט שוקע בעצבות ובאופן חריג בוחר להתבודד ולהתרחק מהשבט, מיד יבוא בן שבט אחר ללוות אתו, ואם נוכחותו של בן שבט אחד לא תצלח כדי לעודד את רוחו של המתבודד, המסקנה תהיה, שאדם אחד איננו מספיק, ולכן ויש לחזק את המעמד בעוד בני שבט נוספים, עוד ועוד, עד שנוצרת קבוצה מספיק משמעותית, שיכולה להכיל את הצער במלואו ולעזור לאדם הכואב להשתחרר.

 כחלק מהאחריות השיתופית לשלומו של כל אחד מחברי הקהילה, מקיימים אנשי שבט הדגרה באופן רציף ושוטף טקסים רבים. אחד מהם, עצמתי וחיוני במיוחד, הוא טקס השחרור מאבל, טקס שבו מתכנסת הקהילה כולה,כדי ליצור מרחב מקודש שמיועד לאפשר פורקן מלא ושלם של כאב וצער.

בשנות השישים המאוחרות נשלחה סבונפו סומה למערב יחד עם בן זוגה מליאדומה ללמד את אנשי המערב הלבנים כיצד להתאבל. הרעיון לשלוח שני בני שבט, איש ואשה, שילמדו את בני המערב להתאבל, נולד מתוך חיפוש אחר הדרך הטובה והבטוחה ביותר לתרום לתיקון העולם. מנקודת מבטם של חכמי שבט הדגרה, העובדה שאנשי המערב אינם יודעים עוד כיצד להשתחרר מאבל הובילה אותם להיות הרסניים כלפי עצמם, כלפי האדמה וכלפי אחרים אשר שונים מהם. 

 ובאמת, מי שהשתתף בטקס מעיד על תחושת גילוי עמוקה, על הרגשה ברורה שיש בו, בטקס הייחודי הזה, מפתח יקר ערך שיכול לתרום לתיקון העולם. 

התשתית המחשבתית, של אנשי שבט הדגרה אשר שונה כל כך במהותה משלנו, יוצרת גישה אפקטיבית באופן בלתי רגיל, להתמודדות עם כאב רגשי. האופן שבו קהילה שלמה מתכנסת כדי לעודד ולתמוך ביחיד לטובת פורקן ושחרור הוא מהפכני לא פחות.

אחת השאלות שאנחנו נשאלים שוב ושוב היא איך מאפס יכול לצמוח שבט ואיך ניתן לעשות את המעבר מתפיסה מערבית שדורשת מאתנו איפוק והחזקה לתפיסה השבטית ילידית שמעודדת שיתופיות כל כך עמוקה. מדהים לראות איך גם מי שמתקשים לוותר על האיפוק וההחזקה, או אלו שנוהגים לשמור בקנאות על פרטיותם, מזהים במרכיבי הטקס משהו ראשוני שקורא להם לחזור הביתה, להשיל מעליהם שכבות של הגנה ולהתמסר.

התפיסה הילידית משמרת מהות שמצליחה לחדור את השכבות, לגעת בנו ולתת מענה לצרכים הקדומים ביותר שלנו, ולכן ההתמסרות בדרך כלל היא פשוטה וקלה, כמו ללכת מחדש בשביל שהכרנו היטב ואיבדנו, שביל שמוביל הביתה. כמו לשוב להיות ולפעול ממקום מתבקש, טבעי ומוכר מאוד.